אפילו תושבי האזור הוותיקים ואיתם יעלים שועלים תנים וצבועים שעדין מסתובבים באישון לילה בין בתי השכונות בתקווה לצוד איזה גור חתולים תועה או לזכות בשאריות אוכל שהושאר ליד פחי הזב לא ממש מבינים את השינוי האורבני שעוברת מצפה רמון אותה נקודה בישימון של שנות החמישים,עיירת מדבר מנומנמת הרחק מעיני עם ישראל שהמרחבים הריקים שלטו בה,,ולא היא בהם,
כיום ארץ “אורבניה” מתחילה את שליטתה במרחב וסיסמתה: נלבישך שלמת בטון ומלט!!!
ועדות תיכנון,הקצאות שטחים,מכרזים או שלא,קבלנים ,שטחים מגודרים,גנים לאומים בתשלום, תשתיות ארציות,ובתי מלון מפוארים מול בתי שכונות האשקוביות,ובלהט העשיה לא נשאלת השאלה ,,למה? למי זה טוב וכמה אכן רוצים בטוב הזה?
ניראה לאחרונה ש”תל אביב” החדשה מהגרת דרומה למצפה רמון לטוב ולרע וכנראה שבעיני רבים לטוב-עובדה שבונים ובונים ובונים,
המדינה שמעולם לא תכננה ישוב אורבני בהר הנגב רחוק מתשתיות לאומיות תחבורה והנגשה מוצאת עצמה עם ישוב במתפתח בצעדים גדולים ביחס לעבר בנקודה המבודדת ביותר במרחב ההתישבות בישראל,כשאין בסובב ערי לווין היכולות לתרום לפרנסת מסת תושבים לפחות אילו שהינם בעלי עיסוק אזרחי,
תשתיות מונחות,עסקים נפתחים,יוזמות ברוכות עולות במרחב החברתי,רעש יצירה ועשיה וכל זאת בכדי,,למצוא את השקט והשלווה במרחב המדברי-אותי זה מצחיק קמעה אבל “זקנתי” מכדי לשפוט,
קצת מזכיר את אכזיב של אלי אביבי,כפר הנופש של נלסון בטאבה,ליפתא וקדיתא ובעיקר את ראש פינה ששימשו מקלט “בוהמי רוחני” בשנות השבעים המאושרות וקצת הלאה עד שנמוגו בין פוליטית או כלכלית בדפי ההיסטוריה הישראלית,
ניראה שבקרוב המון אנשים לא מדבריים במיוחד יחיו באזור מדברי ומיוחד שאט אט נעלם לנו עם רעש הטרקטורים הפיתוח וההגבלות,
אשתה כוס יין של עצב ל”זכר” העתיד הבלתי נימנע,
